פסק-דין בתיק עב"ל 16351-10-10

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור מר יוסף לוי ומר שמריהו ברט; בל 2846-08) בו נדחתה תביעתה של המערערת המכוונת נגד החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן גם המוסד) לפיה שונה המסלול של המערערת ממסלול של נכות כללית (כ"משתכרת") למסלול של עקרת בית נכה.

            להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי :

2.         עניינה של המערערת נדון מספר פעמים בבית הדין האזורי ובוועדות רפואיות. המערערת עבדה בפועל עד לחודש אוקטובר 1996 והגישה בשנים 1997 ו-1998 תביעות לקצבת נכות כללית, היא נבדקה כמשתכרת ותביעותיה נדחו משום שהיא לא עברה את הסף הרפואי הנדרש. ביום 11.1.00 היא הגישה בקשה לבדיקה מחדש, כאשר על פי טענת המוסד היה עליה להגיש תביעה חוזרת (משום שעד אותו מועד לא היתה זכאית לקצבת נכות), אך הוא טיפל בבקשה בכל זאת. במסגרתה הטיפול בבקשה המציאה המערערת פסק דין של בית הדין הרבני בחיפה מיום 3.4.00 שמאשר הסכם גירושין, ולכן תביעתה נבדקה בהתאם לסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 והיא גם אושרה.

            אולם, בחודש ינואר 2003 נודע למוסד כי הסכם הגירושין לא מומש ומיום 8.11.01 שב בעלה של המערערת לגור עמה. לאחר סיום ההליכים בועדות, ולאחר שהודיע לה המוסד על כוונתו לשנות את מסלול הבדיקה למסלול של עקרת בית, אושרה תביעתה לנכות כללית ונקבעה לה דרגת אי-כושר בשיעור של 60% כ"עקרת בית".

3.         בית הדין האזורי דחה את טענת ב"כ המערערת לפיה המוסד לא היה רשאי לשנות את מסלול בדיקתה של המערערת כ"משתכרת" כפי שנבדקה בעת הגשת התביעה הראשונה בשנת 1997, וקבע כי לאור לשונו של סעיף 195 לחוק, המועד הקובע לזכאות לתביעה הוא בהתייחס לתביעה שהוגשה ביום 11.1.00. 

            באשר למעמדה האישי של המערערת בתקופה הרלוונטית, התרשם בית הדין האזורי כי המערערת ובעלה המשיכו לנהל חיים משותפים ומשק בית משותף גם לאחר שאושרו הגירושין, וכי למעשה הגירושין לא מומשו, וזאת על פי הממצאים הבאים:

א.  חוקרת המוסד שביקרה בבית המערערת ב-2003, ועדותה הותירה רושם אמין ומקצועי, העידה כי בהגיעה לדירה פתח לה הבעל את הדלת כשהוא לבש מכנס קצר ללא חולצה ומסר לה שהמערערת נמצאת באילת. הניסיונות לחקור את הבעל לא צלחו משום שהוא החל לצעוק על החוקרת.

ב.   המערערת ציינה בפני הגורמים המטפלים כי היא מתגוררת עם הבעל, או שהגירושין לא מומשו.

ג.   הבעל הגיש ביום 8.11.01 תביעה לנכות כללית וציין בה כי הוא נשוי. בנוסף הבעל העיד כי הוא עזב את הבית בשנת 1999 ומאז אין לו כתובת קבועה והוא רושם את כתובת המערערת כמען לקבלת דברי דואר.

ד.   המערערת הצהירה כי הדירה בה היא מתגוררת היא נכס שבעלה קיבל בירושה מאמו והועבר על שמה בשל בעיות שהיו לבעל עם אחיו.

כן קבע בית הדין האזורי כי למערערת ניתנה הזדמנות להעלות את טענותיה טרם קבלת ההחלטה, וההחלטה התקבלה לאחר שקילת הטענות והעובדות.

על כן, בסיכומו של דבר, קבע בית הדין האזורי כי במועד הקובע לזכאות המערערת היתה בגדר "עקרת בית" - אישה נשואה שלא גרה בנפרד מבעלה - ולכן זה היה המסלול המתאים לבדיקת זכאותה. משגילה המוסד כי העובדות שהוצגו בפניו לא היו נכונות, הוא שינה רטרואקטיבית וכדין את המסלול בו תביעתה נבחנה, תוך מתן זכות טיעון. לכן, התביעה נדחתה.

מכאן הערעור שבפנינו.

 4.        הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991, כאשר טענות ב"כ המוסד לפרוטוקול דיון קדם הערעור מיום 2.11.11 ייחשבו לסיכומים בכתב מטעמו, וב"כ המערערת הגיש את סיכום טענותיו בכתב.

            עיקר טענות הצדדים בערעור :

5.         ב"כ המערערת טוען בפנינו את הטענות הבאות:

א.  בעת הגשת התביעה המקורית משנת 97' ו-98' ועד לסוף 2001 המערערת לא הציגה כל מצג שווא מטעה באשר למצבה האישי - היא כתבה שהיא נשואה ולא הציגה מצג לפיו היא התגרשה מבעלה או חיה בנפרד ממנו.

ב.   יש לבחון את מצבה בזמן התאריך הקובע לפי מסמכים שהוגשו למוסד בעת הדיון בתביעה בזמן אמת. הסכם הגירושין לא הוגש למוסד בדיון בבקשתה והיא חזרה והצהירה כי היא נשואה ומתגוררת עם בעלה. לכן מסלולה של המערערת לא נקבע על סמך המצג שהיא גרושה החיה בנפרד מבעלה.